בכניסה לעולם שלושה מלאכים ניצבו.
בכנפיהם את פניהם כיסו, להמעיט את הזוהר.
לביצוע שליחות שלושתם ארצה ירדו.
העולם הכחלחל התנצנץ תחת כנפיהם.
בואו-נא ניקח לנו פסק קטן, - מלמל הראשון.
-שוב אתה מרכך עניינים?! - גער בו מיד השני.
השלישי, במקום לענות, התיישב לו על דשא מיד.
בכניסה לעולם שלושה מלאכים ישבו.
פיצחו גרעינים, שתו בירה קרה,
ועל העולם סביבם
ללא משוא פנים הסתכלו.
שוב התאונן השני: - הביטו סביב!
הוא צמצם את עיניו,
בחיוך עקום שעלה על פניו,
כך נשא את דבריו מלבו הבוער:
- אין מקום שאין בו רצח דמים.
כל הארץ כולה מתבוססת בדם,
ילדים ברעב גווים, מצמא הם מתים,
בכייתם של קשישים
מתרוממת מכל עיר ועיר.
ללא צל בושה מנובלים אלימים
את נשותיהם אונסים, בני בלייעל,
גוזלים ועושקים, - הוא הצידה ירק.
-כל הארץ כולה ירדה להפקר,
כספיהם סיגים, רוכליהם ללא קץ להלכים,
ואפילו חלב הם במים מוהלים!
- לא כך הדבר, ידידי - ענה חברו.
- הארץ כולה בחסד היא מלאה.
תראו כמה כסף עובר לצדקה,
כמה סיוע, תמיכה ועזרה
מקבלים הקשישים, יתומים, אלמנות.
אין איש שאין לו לאן לפנות.
אסרו על הורים להכות ילדים,
כבר אין עבדים, שוחררו השפחות,
משתקמים היערות, חוזרים החיות,
בני אדם באמת דוגלים, לטוהר שואפים,
את הרוח הם מבקשים,
את השינוי הפנימי, השחרור מהחומר,
חירות מהיצר, חיים של שלווה,
פתיחות ושוויון, זכויות האדם והחי...
-שניכם טועים, חברים יקרים.
השלישי התרומם לגבוה קומתו,
עלה תלתן בפיו, ואת חפירה על כתפו.
שמעו נא אחי, אין זה ויכוח פשוט.
שניכם טועים, ושיניכם צודקים להפליא.
מתמלא היקום בשפע עליון
מאת הבורא יתברך, ובחסדו מתקיים.
אך הצטמקו להם לא מעט ההוד והדר,
התפארת והנצח, הגבורה והנצח.
בדרכם ארצה נפלו, הולבנו
מעמקם,
אספו פיח ועפר, נהיו שברירים.
את עצמיכם ראו נא, חברי יקרים.
היכן הכנפיים? ומה עם הבירה?
החומר גובר, הזוהר מנופה ונברר
משתקף מעדשה לעדשה,
דרך כל ספירה וספירה,
וכשהאור משתקף - מערכו הוא מאבד.
ואין יותר לכם מזה בשפל העולם -
רק אור המום, רק הזוהר הדק,
רק צל של רמז, ורק מנגינה,
רק צבע בהיר על גבי הנייר.
כרסו תחתיהם שני המלכים העצומים,
בכיים המר על לשמיים עלה,
את ראשם לשווא בידיהם כיסו.
ברדת החמה לקו האופק,
עלו לאט שני הצללים העלובים,
הביתה, השמימה, לדווח על הכישלון המר.
ואילו השלישי, שאת האמת הוא מבקש,
הלך לו לדרכו, את חפירה על כפתיו,
ובין שיניו המנגינה.
הילד, שבין שיחים ישב, שמע את הכול.
ואת הלקח לעד הוא זכר.
לא בחסד ולא בגבורה יגאל העולם,
אלא באמת הצרופה, המורכבת והכאובה,
האמת המדממת, שבבוץ היא טבולה.
את האמת הבורא ארצה השליך,
מול עינינו נטע, בדמעותינו נשקיה.
נטפחה ונגדלה, ולא נתפשר על דבר זולתה.
