יוסף מצא פיסת
הקרטון נוספת, הניח אותה על גבי הראשונה שהתרטבה, והתיישב עליהן. אחרי הגשמים החוף
היה בית פחות נוח. קרני השמש האחרונים האירו את העולם בצבעי אושר מופלגים. הפצע
שעל רגלו השמאלית כמעט הגליד וכאב פחות, תודות לידיה העדינות של יעל, האחות בסניף
קופת החולים שליד חוף "גורדון" בתל אביב. היא לימדה אותו להזריק
אינסולין אחרי הארוחות ולשמור על ניקון המזרק. שמוליק, בעל הבית של בית קפה שבפינה
סיפק לו את כל השאריות שהשאירו הלקוחות בלי לטעום. "אני אדם הגון - אמר, -
אני לא אעביר שאריות ללקוח הבא כמו שכולם עושים. אני לא אשקר ללקוחות, ואתה, בטח
לא אכפת לך." וצדק, כמובן. באמת לא היה לו אכפת. כמו שלא היה לו אכפת מעוד
מיליון וחצי דברים שאנשים אחרים השתגעו עליהם. היה לו אכפת מעצמו, ומצוקי, שעכשיו
חזר מלרדוף אחרי השחפים. בימי מלחמת "צוק איתן" הסתובב יוסף בערי הדרום,
בחיפוש אחרי חתיכות של רקטות. אנשים הרי מכורים למנות קצובות של אדרנלין. כמו שהוא
זקוק לאינסולין שלו, כך אנשים חייבים לראות את הסבל של אחרים, לצקצק בלשונם ולשחרר
אנחת הקלה. לא שלי הצער, לא בביתי ולא בחצרי. החתיכות נמכרו היטב בתל אביב, עד
שהתחילו הן ליפול על תל אביב עצמה. ברגע שהצער בחצרי - כבר אין טעם לקנות חתיכותיו
ממקום אחר. בנסיעתו האחרונה דרומה, שמע יוסף אזעקה והתחבא בשיחים, כאילו היה בכוחם
להצילו מהטילים. כשישב שם, ראה כלבת רחוב מיניקה את גוריה. יוסף זחל על גחנו כדי
להגיע אליהם וללטף את פרוותם החומה. אחד מהגורים עזב את אמו ודאדא אליו על רגליים
הדקדקות. יוסף הרים אותו וחיבק אותו בעדינות, כמו שמחבקים תינוק בן יומו. לתינוק
הפרוותי הזה היה אף קר וריח של קרקע. יוסף לא יצא מהשיחים עד סיומה של האזעקה
הבאה, ואז הוא פשוט לקח את הגור החמוד איתו. האם הסתכלה אחריו בעיניים עצובות, אך
כנראה הבינה שידיו של הומלס הן כנראה מקום יותר בטוח מהידיים של אף אחד. נשארו עמה
עוד ארבעה גורים... אבל יוסף היה יכול להחזיק רק אחד, וגם זה בקושי. צוקי קרוי על
שם "צוק איתן", כמובן, ואין ליוסף בעולם אף אחד חוץ ממנו.
יוסף הידק את
השמיכה (תודה ליעל שהביאה מביתה!) מסביב לרגליו, והתכונן לקור העז שעמד לרדת על
החוף ברגע שהחמה תשקע. אנשים אחרים ארזו את חפציהם ומיהרו לרכביהם או לתחנת
האוטובוס הקרובה. רק בחור אחד המשיך לשבת, כאילו לא ראה שתיכף תשקע השמש. כאילו לא
אכפת לו מהקור ומהרעש של האנשים שעוזבים בחיפזון. יוסף הסתכל שוב וראה שלבחור אין
שום דבר בפנים - רק חושך מוחלט, כמו לילה נטול כוכבים על החוף, לפני שירח חדש נולד. הבחור קם והתחיל לצעוד
לעבר הים. כשהגלים כמעט לקקו את נעליו, הסתובב הבחור סביבו, הביט בבניינים הגבוהים
שאחוריו, נתן מבט בכיוון יפו ועוד אחד צפונה, והמשיך לצעוד אל תוך המים, כפי שהוא
היה, נעליים, מעיל ותיק על גבו.
יוסף נעמד אט-עט על
רגליו הזקנות, בלי לגרות את הפצע שוב, וצלע אט-אט אחרי הבחור. לא היה על החוף איש
מלבדו, אם הוא לא יעזור לבחור, זה יטבע כמו טיפש, וממש חבל. החיים כל כך יפים.
-היי!
עצור, אחי, עצור! - הוא צעק.
הבחור הסתובב.
-מה? -
הוא מדד את הזקן ההומלס בעיניו, החליט לא להישמע לו, והמשיך לצעוד.
-עצור,
אמרתי לך! - יוסף מיהר כפי שהיה ביכולתם של רגליו הזקנות. - עצור, טמבל שכמוך!
צוקי, תפוס!
צוקי הנאמן טס אחרי
הבחור, קפץ גבוה ותפס את שרוול מעילו בין שיניו. הבחור נענע מצד לצד, ניסה
להשתחרר, אך לא עלה בידו. בינתיים, יוסף צלע קרוב מספיק כדי לתפוס את הבחור בעצמו.
מגע המים היה כמגע אש שורפת, הם היו קרים כל כך.
-בוא
הנה. בוא. - יוסף משך את הבחור אחריו. - איך קוראים לך?
הבחור התיישב על
החול הרטוב וכיסה את עיניו בידיו, והיה ברור שהתנועה הזאת חוזרת על עצמה, שככה הוא
יושב ומכסה את עיניו כדי לא לראות כלום.
-
קוראים לי תום, - הוא ענה. - תום בת"ו. כאילו, הסוף. הסוף. - בכי
צרוד עלה מגרונו, החניק אותו ונשפך בדמעות רותחות.שיניו נקשו זו לזו מרוב קור.
-
למה הסוף? טמבל שכמוך. - יוסף ליטף את ראשו של הבחור. אילו היה לו בן,
היה עכשיו בערך בגיל הזה. אבל אשתו, זיכרונה...טוב, שיהיה לברכה, עשתה בזמנה הפלה, ולאחר מכן כבר לא הרתה. כנראה
קלקלו לה שם משהו. - מה קרה? הבחורה לא אוהבת? נכשלת בטסט? מה יש?
תום שוב מדד אותו בעיניו, מקדקודו הקירח ועד נעליו הפוערות את פיהן כמו גוזלים רעבים, כאילו שואל את עצמו אם כדאי לדבר עם האיש המוזר הזה.
-
הם צוחקים עלי, - ענה לבסוף בקול רועד. עשו לי שיימינג בפייסבוק...
ובטוויטר....
-
דבר איתי עברית, - ענה יוסף. עשו מה? ש...מה? מה אמרו?
-
אמרו שאני מלוכלך מדי בשביל לחות...שאני מפלצת, שאני צריך למות. כל
יום... כל יום אמרו.
-
למה מלוכלך?
במקום לענות, הפשיל תום את שרוולו, ויוסף ראה פצעים מדממים, מכוסים
לעיתים בשכבה של משהו צהוב.
-
זאת מחלת עור נדירה. קרטוזיס משהו בלטינית... לפני שנה גילו לי את זה,
כנראה מהמתח של בית הספר, ומאז אין לי חיים. אני מפלצת. - תום חייך חיוך ממורמר. -
כאילו, מה ההורים שלי רצו שיהיה, כשקראו לי "הסוף"?
-
את השם אפשר לשנות, זה לא העניין. למה שלא תהיה "טום"
בטי"ת? - יוסף הרים את צוקי והניח
אותו על רגליו של תום. תום ליטף את הראש החום בעדינות כשדמעות זולגות על לחייו,
ולבסוף, החביא את פניו בפרווה הארוכה והעדינה של צוקי ושאף את ריחו החמים במלוא
ריאותיו. יוסף הביא את השמיכה מהערמה חפציו, וכיסה את כתפיו של הבחור,
וכשהשמיכה נפלה, עטף אותו ואת הכלב יחד.
-
נו, כדאי לחיות? או שעוד לא?
-
הוא לא חושב שאני מפלצת... - תום ישב בלי לזוז, כדי לא להפריע לכלב.
-
טמבל אתה, ולא שום מפלצת. החיים כל כך יפים. - יוסף הצביע על הפסים
האדומים שנשארו בשמיים אחרי השקיעה. אם תמלא את החיים שלך באהבה, בלתת לאחרים, לא
יישאר לך זמן לשטויות. אתה בונה את עצמך... לבנה לבנה, כמו בית, יום אחר יום אתה
יוצר את האדם שאתה רוצה להיות, את החלום שלך. רק אתה יכול לעשות זאת... ביום
שנולדת, החליט האלוהים שאין העולם יכול להתקיים בלעדיך. מי אתה שתתווכח איתו על זה?
החיים הם בחירה, וכל יום אתה בוחר לחיות ולעשות משהו טוב עם זה. תמצא לך מטרה...
משהו לחתור אליו בכל הכוח, דרך כל הקשיים שבעולם, להיאחז בשיניים. להתגבר ולהשיג.
האחרים - יוסף בלע חתיכה מרה של זיכרון שעלתה בגרונו- האחרים יכבדו אותך באמת רק אם אתה מכבד
את מי שאתה בפנים, אם אתה יודע בשביל מה אתה חי. מה אתה אוהב? מה אתה רוצה להיות?
-
בעצם... - מלמל תום - בעצם אני רוצה להיות מאמן כלבים. כלבי הנחייה
לילידם חולים ולאנשים עיוורים. קראתי על זה הרבה. אני מזדהה עם מה שאמרת על אהבה
ונתינה. אבל מי אתה? מה אתה עושה פה?
-
אני יוסף. ברוך הבא לביתי! אני גר פה.
-
מה? אתה הומלס? - עיניו של תום כמעט ברחו מראשו. - ואתה מלמד אותי על
אהבה ונתינה? אבל אתה... אין לך כלום! - תום שוב הטמין את פניו בידיו.
-
לא נכון. - יוסף צחקק.- יש לי כל. יש לי יותר מאשר לרוב האנשים בעולם.
העיקר שיש לי שלווה פה - יוסף הצביע על חזהו. - לרוב העולם אין את השלווה הזאת וגם
לא תהיה. הם רודפים אחריה כל ימיהם, מועדים ונופלים, ושוב קמים לריצה, ולא יודעים,
שעל מנת להשיגה, צריך פשוט להפסיק לרצות כל כך הרבה - מכוניות ותכשיטים וחופשות
ועוד צעצוע עם מסך...עוד ועוד, ואין לדבר סוף.
אולי לפעמים אני קצת מלוכלך - הוא חייך חיוך עקום חסר שיניים - אבל אני
מאושר.
השקט הרועם של
השעות הקטנות של הלילה עטף אותם מכלל הצדדים, הרוח שיחקה בגלים, וכאשר לבסוף נעמד
תום על רגליו הרועדות והלא יציבות מקור ומעייפות, לא היה בעולם אדם שלם ממנו.
החושך ששרר בתוכו זלג מעיניו והתפוגג לו בתוך הלילה האביך.
-
אני אחזור, - הבטיח. וצעד לו הביתה, מהדק את הסמיכה מסביב לכתפיו.
בבוקר, כאשר פקח
יוסף את עיניו, עמדה מולו אישה מטופחת מאד כבת חמישים, ובידה - הסמיכה.
-
את אימא של תום, - אמר.
-
נכון. באתי להודות לך על אתמול. - פניה התכווצו ונהיו דומים לבגד מקומט.
היא הושיטה לו את הסמיכה. - הצלת את בני... לא אשכח זאת לעולם. - בפנים שמתי לך
משהו קטן... אל תסרב לי. סך הכל עוגיות. תודה.... - היא קינחה את אפה והלכה.
יוסף התיישב לאט
לאט, פתח את הסמיכה ומצא את קופת העוגיות. קופסת מתכת, עוגיות חמאה. דווקא מתחשק
לו אחת. הוא פתח את הקופסה... ונדהם לראות שטרות. קופסה מלאה בשטרות של מאה
ומאתיים שקלים. ואף לא עוגייה קטנה אחת. אפילו לא פרורים.
-
גברת! גברת! - צעק. אך כבר לא הייתה שם שום גברת.
יוסף עצם את עיניו
ותאר לעצמו בית. פשוט בית כמו כל הבתים, דירה הכי קטנה. עם קומקום ומיטה. אולי רק
חדר. אולי רק לחודש? יש פה אולי לשנה שלמה...
אבל מישהו אמר
אתמול לבחורצ'יק הזה שיש לו כל. מי אמר את זה, הא?
יוסף הניח את
הסמיכה על הערמה של חפציו, העביר את השטרות לכיסו והתחיל לצעוד לאט לאט על החול
הרטוב, עיניו השמימה ומחשבותיו הרחק מהעיר הזאת, מלאת התענוגות למיניהם.
