ירושלמית תרתי משמע

הקרון האחרון של הרכבת הקלה עבר, סוף סוף, את דווידקה. בשעות הבוקר המאוחרות היה הקרון כמעט ריק, תושבי העיר טרם התרגלו לעובדה שהנס הזה שנבנה במשך כמה עשורים, עומד על גלגליו כמו ילד גדול, ופועל כשורה. בשני צדדיו של הרחוב יפו עדיין פערו את פיהם בורות פתוחים, והעיניים העיוורות של חלונות הרוויה של החנויות שנסגרו עקב פשיטת רגל של בעליהם, הביטו אל הרכבת הקלה בתמיהה. הנוסעים פנו כה וכה בכניסתם, מחפשים להם מקום פנוי, או אולי בודקים שאין בקרון עוד פצצה מהלכת, עטופה במעיל באמצע ימי החמסין הלוהטים. כנראה שהזהירות הזאת כבר זורמת לנו בעורקים, ונעביר אותה בתורשה גם לצאצאינו. הריחות של השוק, של לחם טרי ודג שפג תקפו ,בשמים תוצרת עזה וממתקים מטורקיה, אבטיח בשל וכרכום, מלאו את הרכבת.

ירושלים, עיר הקדושה והשיגעון, רחובותיה מלאים בסיפורים מהלכים. בכל יום אפשר לצאת ולקטוף אותם, לאגור אותם בלב עד שהם נשפכים הלאה אל המקלדת. בבן יהודה עלתה לרכבת אישה כבת שבעים, גוררת אחריה עגלת קניות משנת תרפפ"ו, פניה מקומטות כמפית משומשת תחת קרני השמש הירושלמית. האישה הזאת בוודאי ראתה את המצור הירדני, אולי אף רקדה ממש ברחובות האלו לאחר ההצבעה בחבר הלאומים. השנים כפפו אותה כמעט  עד לידית העגלה. חצאית משובצת אדומה, חולצה וורודה זועקת, שכנראה קיבלה מנכדתה, ונעלי עקב עדינות לא התאימו לעגלה, ואף לא זה לזה. היא התיישבה לידי, ולצדה השני - אישה עם ילדה בכיינית בעגלה. הזקנה שלפה מהכיס מספריים קטנים, כמו שנותנים לילדים כשאלו רק לומדים להחזיק בידם הקטנה את המספריים לגזור.

"אוי, - חשבתי. - רק זה חסר לי עכשיו. עוד "ירושלמית", תרתי משמע."

-          יש לך אולי בתיק כרטיס אוטובוס שאינך צריכה? - היא פנתה אלי בקול רועד מעט, העברית שלה מתגלגלת על לשונה כמו סוכריה קשה, כפי שרק ירושלמים בדור השמיני יודעים לדבר. כמה עוצמה בקול שלה הרועד!

חיטטתי בתיק, אך לא מצאתי כלום. "סליחה, אין" - עניתי לה. וכפי שאפשר רק בירושלים, כי אנשים אחים אנחנו, אזרתי חוצפה ושאלתי אותה:

-          בשביל מה לך כרטיס משומש?

אבל היא כבר הייתה באמצע השיחה עם האם הצעירה לימינה. לה, במקרה, היו כמה כרטיסי אוטובוס בתיק. הזקנה קיפלה כרטיס, שוב ושוב, ואז, תוך שנייה, גזרה בו כמה גזרים בעזרת המספריים, ופתחה אותו שוב. בידיה החזיקה מגזרת נייר נדירה ביופייה. במרכז הכרטיס המשומש היה כוכב, ומסביבו - מעגל. תוך שניות ספורות עמדו מסביבה אנשים והושיטו לה את כרטיסיהם. כל כרטיס שגזרה, נהיה יצירה אומנותית בפני עצמה. הילדה בעגלה כבר לא בכתה, אלא חייכה לארנב מנייר שהביאה לה הזקנה. לארנב היו עיניים, אוזניים וכובע.

קמתי לצאת, למרות שלא רציתי לפספס את ההופעה האמנותית הזאת. ואז נזכרה הזקנה שלא ענתה לי.

-          לזכר לאה בת גיטל, - הישיבה לי באותו קול רועד. - היא כבר לא תחייך... אבל הבטחתי לה שילדים אחרים יחייכו במקומה, כל יום שאני עדיין חיה.

 כחול העיניים שלה ככחול השמיים, נצבע בידו של אמנו של עולם, חודר לתוכי. זוהר של נשמה שמאירה את העולם, כרטיס אחר כרטיס, יום אחר יום. ירושלמית תרתי משמע.

 - כל עוד אני חייה, נכדתי ממשיכה במשהו אף היא.

הנהנתי ויצאתי, כי לא היה בגרוני החנוק קול לענות לה. הבוקר הירושלמי המשיך במרוצו הרגיל, מתגלגל מאופני הכרובים שלמעלה ועד לאופני הרכבת שלמטה, ריח של לחם טרי והאבנים עם לב האדם.