Tuesday, 19 September 2017

A prayer for my children, erev RH




When the cord is cut,
When the purple turns pink,
When the baby breathes and cries,
In the hushed silence
From the hot tears of joy,
Another cord is formed.
From heart to heart,
Sealed with blood,
A cord you can tug.
Until my grave and beyond,
I will beg and cry,
I will storm the gates,
A mother’s heart
Shall never rest.
Standing before Him,
With only one thought:
May the world be kind to you.
May every kindness you do,
Return to you tenfold.
May every good thought of mine,
Every good deed,
Be a blessing drawn to you,
Showered upon you,
Be a chance for you to do good.
When I stop for a tiny tot
Dragging his schoolbag,
I ask, may the other drivers see my children.
And may you always see other people’s children
Just in perfect time.
When I step aside to give way,
I think, may people recognize your needs.
And may you always recognize and honour theirs.
May you never be called upon to be a hero,
May you hear and be heard,
See and be seen,
Have validation and support,
Love and understanding.
May the Holy Land wrap you in its protection.
When I silence my objection,
To honour the other,
When I put myself aside,
When I swim through the abyss,
I ask, may your life be meaningful without suffering,
May you find meaning in joy,
May He scare you but never punish you,
May no darkness descend upon you,
May you offer Him full baskets,
Blessings of the Land, bathed in gratitude.
May your years be measured fully,
May you see the children of your children,
Five generation ahead.
May my prayers ring true
In front of the Holy One.
Reject not a mother’s heart,
For my own cord is only attached to You.







Sunday, 10 September 2017

The lamentation of the Phoenix



Oh dear God Almighty,
Accept my weeping in front of Thy throne.
Turn not away from a soundless lamentation,
Heed the silent tears of Thy servant.
Why in your infinite high wisdom,
Did you create me a lustrous Phoenix?
The swan on the smooth lake doth glide,
A woodpecker on his branch swings.
A wise crow his truth doth tell,
A humble sparrow his joy chirps.
Do Thy fields lack for lambs,
Did Thy skies empty of song?
Did Thou lack satisfaction
From skylarks and magpies?
Sliver plumage did Thou bequest me,
Glowing crimson feathers bedeck my tail.
Every year my own pyre I must build,
From the finest aromatic woods.
Every year will the Phoenix Your Name beseech,
Before on the pyre my wings I shall fold.
The fire ignites them in an instant,
Oh the glowing burning fire.
On the pyre my head doth lean,
My orange rebellious head.
Feather by feather, organ by organ,
The fire consumes me whole.
A burnt offering
For Thou Almighty,
For Thine Glorious Name.
For thousands years,
Pyre and pyre,
Slow and steady,
Feather by feather,
Tail and plumage,
Into ashes will turn.
To rise and burn,
Over and over,
When, oh when
Will Thou have mercy on the lustrous Phoenix?




Wednesday, 1 March 2017

ירושלמית תרתי משמע



הקרון האחרון של הרכבת הקלה עבר, סוף סוף, את דווידקה. בשעות הבוקר המאוחרות היה הקרון כמעט ריק, תושבי העיר טרם התרגלו לעובדה שהנס הזה שנבנה במשך כמה עשורים, עומד על גלגליו כמו ילד גדול, ופועל כשורה. בשני צדדיו של הרחוב יפו עדיין פערו את פיהם בורות פתוחים, והעיניים העיוורות של חלונות הרוויה של החנויות שנסגרו עקב פשיטת רגל של בעליהם, הביטו אל הרכבת הקלה בתמיהה. הנוסעים פנו כה וכה בכניסתם, מחפשים להם מקום פנוי, או אולי בודקים שאין בקרון עוד פצצה מהלכת, עטופה במעיל באמצע ימי החמסין הלוהטים. כנראה שהזהירות הזאת כבר זורמת לנו בעורקים, ונעביר אותה בתורשה גם לצאצאינו. הריחות של השוק, של לחם טרי ודג שפג תקפו ,בשמים תוצרת עזה וממתקים מטורקיה, אבטיח בשל וכרכום, מלאו את הרכבת.
ירושלים, עיר הקדושה והשיגעון, רחובותיה מלאים בסיפורים מהלכים. בכל יום אפשר לצאת ולקטוף אותם, לאגור אותם בלב עד שהם נשפכים הלאה אל המקלדת. בבן יהודה עלתה לרכבת אישה כבת שבעים, גוררת אחריה עגלת קניות משנת תרפפ"ו, פניה מקומטות כמפית משומשת תחת קרני השמש הירושלמית. האישה הזאת בוודאי ראתה את המצור הירדני, אולי אף רקדה ממש ברחובות האלו לאחר ההצבעה בחבר הלאומים. השנים כפפו אותה כמעט  עד לידית העגלה. חצאית משובצת אדומה, חולצה וורודה זועקת, שכנראה קיבלה מנכדתה, ונעלי עקב עדינות לא התאימו לעגלה, ואף לא זה לזה. היא התיישבה לידי, ולצדה השני - אישה עם ילדה בכיינית בעגלה. הזקנה שלפה מהכיס מספריים קטנים, כמו שנותנים לילדים כשאלו רק לומדים להחזיק בידם הקטנה את המספריים לגזור.
"אוי, - חשבתי. - רק זה חסר לי עכשיו. עוד "ירושלמית", תרתי משמע."
-          יש לך אולי בתיק כרטיס אוטובוס שאינך צריכה? - היא פנתה אלי בקול רועד מעט, העברית שלה מתגלגלת על לשונה כמו סוכריה קשה, כפי שרק ירושלמים בדור השמיני יודעים לדבר. כמה עוצמה בקול שלה הרועד!
חיטטתי בתיק, אך לא מצאתי כלום. "סליחה, אין" - עניתי לה. וכפי שאפשר רק בירושלים, כי אנשים אחים אנחנו, אזרתי חוצפה ושאלתי אותה:
-          בשביל מה לך כרטיס משומש?
אבל היא כבר הייתה באמצע השיחה עם האם הצעירה לימינה. לה, במקרה, היו כמה כרטיסי אוטובוס בתיק. הזקנה קיפלה כרטיס, שוב ושוב, ואז, תוך שנייה, גזרה בו כמה גזרים בעזרת המספריים, ופתחה אותו שוב. בידיה החזיקה מגזרת נייר נדירה ביופייה. במרכז הכרטיס המשומש היה כוכב, ומסביבו - מעגל. תוך שניות ספורות עמדו מסביבה אנשים והושיטו לה את כרטיסיהם. כל כרטיס שגזרה, נהיה יצירה אומנותית בפני עצמה. הילדה בעגלה כבר לא בכתה, אלא חייכה לארנב מנייר שהביאה לה הזקנה. לארנב היו עיניים, אוזניים וכובע.
קמתי לצאת, למרות שלא רציתי לפספס את ההופעה האמנותית הזאת. ואז נזכרה הזקנה שלא ענתה לי.
-          לזכר לאה בת גיטל, - הישיבה לי באותו קול רועד. - היא כבר לא תחייך... אבל הבטחתי לה שילדים אחרים יחייכו במקומה, כל יום שאני עדיין חיה.
 כחול העיניים שלה ככחול השמיים, נצבע בידו של אמנו של עולם, חודר לתוכי. זוהר של נשמה שמאירה את העולם, כרטיס אחר כרטיס, יום אחר יום. ירושלמית תרתי משמע.
 - כל עוד אני חייה, נכדתי ממשיכה במשהו אף היא.
הנהנתי ויצאתי, כי לא היה בגרוני החנוק קול לענות לה. הבוקר הירושלמי המשיך במרוצו הרגיל, מתגלגל מאופני הכרובים שלמעלה ועד לאופני הרכבת שלמטה, ריח של לחם טרי והאבנים עם לב האדם.